15 משחקי העשור שלי

כנראה שהדבר שאני הכי מתגאה בו בכל הנוגע לגיימינג הוא לא במה שיחקתי ומה הצלחתי לנצח, אלא בידע שלי;  בין אם זה על התעשייה או על המשחקים עצמם. לצערי, העיסוקים הנוספים בחיי, כמו גם הקושי שלי לשחק ביותר ממשחק אחד בו-זמנית (בהנחה ואחד המשחקים הוא לא משהו קאז'ואלי וקליל שאפשר לשחק ולהפסיק בכל רגע נתון), גורמים לכך שיש המון משחקים שלא שיחקתי שהייתי רוצה לשחק בהם. למעשה, אני אפילו חושב לעשות רשימה מקבילה של משחקים שאני מצטער שעדיין לא שיחקתי מהעשור הנוכחי ואולי עוד כמה רשימות לאורך הזמן הקרוב שמסכמות את העשור. נראה מה יהיה עם זה.
בכל מקרה, בגלל העיסוקים שלי, לכתוב רשימה של המשחקים הטובים ביותר בעשור האחרון תהיה בעייתית, מאחר ואני בטוח שיש כמה וכמה פרנצ'ייזים שכנראה היו נכנסים אילו רק שיחקתי בהם, אז הרשימה הנ"ל היא רשימה של המשחקים שעיצבו מבחינתי את הטעם שלי במשחקים בעשור הזה ואלו שהכי נהניתי מהם. אולי בעתיד גם אעשה רשימה של מה שאני מרגיש שהיו המשחקים הכי משמעותיים בעשור האחרון, כי זה אני יכול לעשות גם מבלי ששיחקתי בכולם 🙂

בכל מקרה, כמה כללים לפני שנתחיל:

  • כל המשחקים שיופיעו פה יצאו מ-2010 והילך.
  • חלק מהמשחקים שיופיעו פה הם משחקים שיצאו לפני 2010, אך קיבלו פורטים או רימייקים לקונסולות לאחר השנה הזו.
  • משחק אחד מכל פרנצ'ייז, אחרת חצי מהרשימה הזו הייתה תפוסה על ידי אותם הפרנצ'ייזים.
  • בשונה מרוב הרשומות בבלוג הזה, הפעם גם משחקים מערביים יכללו פה כל עוד הם עונים על התנאים הנ"ל.
  • שנת היציאה שאני מזכיר לצד כל משחק היא השנה בה המשחק יצא לראשונה. ז"א, אם הוא יפני ויצא קודם ביפן, אז השנה המצויינת היא השנה שהוא יצא בה ביפן.

And with that out of the way, הבא נתחיל.

15) Demon Gaze – 2013

demongaze_042114_1600

כנראה אחד המשחקים היותר אנונימיים ברשימה הזו, אם לא האנונימי ביותר. זהו המשחק שגרם לי להתחיל לאהוב את ז'אנר ה-first person dungeon crawlers, זה למרות שהוא לא הראשון ששיחקתי בז'אנר או עם התקציב או העלילה הכי טובה שראיתי. מה שכן יש למשחק הזה זה הרבה חן ובשפע.

במשחק אתם משחקים את אוז (Oz) שמתעורר ללא זיכרונות (קלישאתי כמו הרבה דמויות אחרות במשחק), כשהוא מגלה במהרה על היכולת שלו להיות Demon Gazer, משמע הוא יכול לחתום שדים בתוך אחת מעיניו. מאחר ואין לו זיכרון, הוא עושה את הדבר הראשון שמציעים לו; להישאר באכסניית "נסיכת הדרקון", המנוהלת על ידי פראן פנדול (Fran Pendoll), אישה צעירה, יפה, עם אהבה גדולה לכסף. בשביל לממן את שהותו שם, הוא יוצא יחד עם דמויות נוספות שתבנו לעצמכם לדאנג'נים השונים ברחבי העולם, בהם מסתתרים מספר שדים המאיימים על איזון העולם ואתם בעלי הכוח לחתום אותם.

למשחק אין עלילה מורכבת במיוחד והאיכות הפקה שלו גם כן לא גדולה במיוחד. הוא נעשה על ידי שתי חברות, Kadokawa Games שיחסית לעובדה שהם היחידת משחקים של Kadokawa הוציאו מעט מאוד משחקים, ו-Experience, שכיום ידועים בזכות סדרת Spirit Hunter שלהם, אשר המשחק הראשון בפרנצ'ייז, Death Mark, סוקר כאן בעבר.
למעשה, כל הסיכויים שלי לאהוב את המשחק פעלו נגדי. הוא אחד המשחקים הראשונים שקניתי לפלייסטיישן ויטה, אך הוא בהחלט לא משחק קל ומצאתי את עצמי מהר מאוד אבוד וחזרתי אליו רק לפני שנה וחצי למעשה. עם לא די בכך, המשחק מכיל בו כמה בוסים שבורים למדי וגם לא מעט פאנסרביס.
עם זאת, כאמור, למשחק יש הרבה חן. בין אם אלו הויז'ואלים המושקעים שמזכירים משהו בין Idea Factory ו-Compile Heart לסגנון של NIS, הסאונדטראק שנע בין מוזיקה נעימה שמעבירה את התחושה לכזו שתזמזמו לעצמכם והבחירה להשתמש בואקלויד עבור שירים בסאונדטראק היא לא אחת שאנו נתקלים בה הרבה. יחד עם הרבה, הרבה אפשרות קוסטומיזציה של ה-party members שלכם ושל הנשקים והסקילים שלכם ושל הדמויות, המשחק אומנם לא עושה יותר מדי דברים בצורה שונה מאחרים, אבל מה שהוא עושה הוא עושה היטב. המשחקיות קלילה ושואבת ובכך העובדה שהוא משחק gameplay-heavy דווקא מחמיאה לו וגרמה לי באופן אישי לגלות סקרנות בז'אנר, מה שמשחקים קודמים ששיחקתי, כמו Persona Q, לא גרמו לי באותה מידה.

למרות שהמשחק זמין אך ורק לקונסולות הפלייסטיישן ויטה, ההמשך שלו, לעומת זאת, זמין גם ל-PS4 (וגם לויטה).

14) Firewatch – 2016

tumblr_n2e0ywa4sh1sikueao1_1280-610x322-1

Firewatch הוא משחק שתפס אותי לא מוכן. ציפיתי למשחק שינסה להיות אומנותי פשוט, אבל הוא היה מעבר לזה. המשחק הוא לא רק סוג של אומנות, אלא גם הראה למשחקים רבים שבאו אחריו איך עושים את ז'אנר סימולטור ההליכה בצורה טובה ומעניינת והכניס את הז'אנר למייסנרטים (יחד עם What Remains of Edith Finch).

במשחק אתם משחקים את הנרי (Henry), שמגיע לשמורת טבע להיות בה… ובכן, שומר יערות. במהלך כל המשחק מה שאתם עושים הוא לדבר בקשר עם דליילה (Delilah), שומרת יערות ממגדל סמוך בעודכם עושים את העבודה שלכם כשומרי יערות, כשדברים מוזרים מתחילים להתרחש בשמורה והקשר ביניכם לדליילה מעמיק.

המשחק מעבר לגרפיקה הציורית שלו סיפק לא רק סיפור אמוציונאלי, אלא שאב אותי הרבה יותר ממה שציפיתי. הוא הצליח לגרום לי לחוות בדיוק את הרגשות שרצה; בין אם זה לחץ, חשש, שלווה או להגיד 'איף הצעירים של היום'. כל זה הוא עשה יחד עם הרבה בחירות מעניינות מבחינת הגיימפליי, גרפיקה והדרך שהוא מעביר את הסיפור ולא סתם הוא זכה לפופולאריות שלו, כמו גם לכמה וכמה פרסים.

הוא זמין לכל קונסולות הדור הנוכחי והוא משחק קצר וזול למדי. מומלץ בחום למי שעוד לא שיחק ולכל מי שרוצה להתנסות במשחק טוב מז'אנר סימולטור ההליכה.

13) Ni no Kuni – Wrath of the White Witch – 2013

ni-no-kuni-wrath-white-witch-small

לשמחתנו, אחרי המשחק המשך, המשחק המקורי (ושלפי השמועות מוצלח בהרבה מהשני), קיבל פורט לקונסולות הדור הנוכחי, ככה שכעת כולם יכולים להנות ממה שהוא לא פחות מיצירת מופת מבית LEVEL-5, שמאז המשחק הזה קיבלו אצלי מקום של כבוד. את המשחק, עם זאת, לא שיחקתי בפורט החדש, אלא בגרסאת PS3 בזמנו. אציין על הדרך שבמקור ביפן הוא יצא ל-DS, עם גיימפליי וגרפיקה מאוד שונים, אבל אותה עלילה כעיקרון. לסקרנים מבינינו, יצא פאטץ' באנגלית לגרסאת DS, אז מוזמנים לבדוק אותה.

המשחק עוקב אחר אוליבר (Oliver), צוציק שחי את חיי היומיום שלו במה שנראה כמו עיירה משנות ה-90 בשם מוטורביל (Motorville). אוליבר בתחילת המשחק עושה שטויות וכמעט הורג את עצמו, אילולא אמא שלו הייתה מצילה אותו. צחוק הגורל הוא שדווקא היא זו שמתה זמן קצר לאחר מכן מנסיבות אחרות, ובעודו ממרר על גורלו, בובה שאימו נתנה לו בעבר מתעוררת לחיים. הבובה, שהוא בכלל פיה ממין זכר, עונה לשם דריפי (Drippy) ומספר שהוא בא מעולם מקביל, בו לכל אדם יש אדם מקביל, 'נשמה תאומה' אם תרצו. הוא מספר גם שהנשמה התאומה של אימו עוד חיה שם, אך נמצאת בידיו של המכשף הרשע שאדר (Shadar). בתקווה שיוכל להציל גם אימו בעולמו שלו, אוליבר יוצא לעולם ממנו דריפי בא בתקווה להציל את הנשמה התאומה של אימו מידיו של שאדאר.

אולי כבר שמתם לב לזה מהציור ואולי פשוט ידעתם את זה מאחר והמשחק הזה מפורסם בכך, אבל האחראים על האנימציה שלו ואני די בטוח שגם על העיצוב דמויות לא אחרים מאשר סטודיו ג'יבלי. המשחק הזה מקבל את מקומו כאן בזכות זה שהוא הראה איך ניתן בעזרת אומנות מסוימת וטביעת אצבע בה (כמו הסרטים של ג'יבלי), לחצות מדיומים. המשחק אכן מרגיש כמו סרט של ג'יבלי בצורת משחק וכדי להוסיף על כל הטוב הזה אנחנו מקבלים עולם עשיר, גיימפליי מעולה שמשלב קרבות בתורות עם Real-Time בצורה הטובה ביותר שראיתי, גרפיקה לא פחות ממדהימה ביחס לזמנו שגם בסטנדרטים של היום היא בהחלט יפה וסאונדטראק נהדר. כל דבר במשחק עשוי על הצד הטוב ביותר שלו – הדמויות, העלילה, חלק ה-post-story שמכיל בו עוד לא מעט דברים לעשות ואפילו דברים יותר אבסטרקטיים כמו האווירה מרגישים מלוטשים היטב, מלאכת מחשבת של ממש. אם אתם אוהבים JRPG או את סטודיו גי'בלי, I can't recommend this game enough.

12) Tearaway – 2013

tearaway-1

מה אם הייתי אומר לכם שקיים משחק פלטפורמה שהוא פשוט יותר טוב ממריו? הייתם מאמינים לי? כנראה שלא. גם אני לא האמנתי לפני ששיחקתי ב-Tearaway, אבל הם לגמרי עשו את זה.

המשחק עוקב אחרי איוטה (Iota) או אטוי (Atoi), תלוי אם תבחרו בדמות הבן או הבת, שהם בעצם שליחים שכל מטרתם היא להעביר הודעה אליכם, השחקן. ו… זהו מבחינת העלילה. היא פשוטה בדיוק כמו שהייתם מצפים ממשחק פלטפורמה.ֿ

איפה ש-Tearaway בולט הוא בכל שאר האספקטים; הגרפיקה שלו יפיפייה. הוא מדמה בעצם גזרי נייר וגורם לכם להרגיש כאילו כל ההרפתקה שלכם מתרחשת על גבי ספר popup שכזה. יחד עם הסאונדטראק המצויין והיחודי שלו, אתם תמצאו את עצמכם נשאבים אל תוך האווירה של סיפור ילדים שאתם מגלמים את הגיבור הראשי שלו. ֿֿאם לא די בכך, המשחק גם מנצל את כל היכולות של הקונסולות מקור שלו, הפלייסטיישן ויטה – בין אם זה חיישני הג׳יירו (חיישני התנועה), המסך מגע האחורי או המצלמות שלו, ומשלב את כולם בגיימפליי בצורה מדהימה שלא מרגישה כאילו ניסו להכניס בכוח את המכניקות האלו, אלא כמעט כאילו המכשיר נולד עבור המשחק הזה ולא להפך.ֿ

המשחק קיבל גרסה משודרגת גם לפלייסטיישן 4 ולמרות שהביקורות היו סך הכל חיוביות, הן לא היו אוהדות באותה רמה של הפלייסטיישן ויטה. אני מתכוון לגלות יום אחד, ועם מחיר זול כמו שיש למשחק בהנחות (בערך 20 שקל) והזמן משחק היחסית קצר, הוא משחק שכל אדם שנהנה אי פעם ממשחק פלטפורמה כלשהו חייב לנסות.

11) Devil Survivor: Overclocked – 2011

smt_overclocked_t

עוד משחק שקיבל כאן סיקור בעבר, Devil Survivor הוא המשחק היחיד מסדרת SMT שיצא לי לשחק שלא קשור לפרסונה. אם חשבתם שזה יבוא לרעתו, אז טעות בידכם. השוני שלו מפרסונה הוא דווקא מה שהופך אותו לייחודי ואפילו יותר מעניין מפרסונה בכמה אספקטים.

לא אכביר במילים מאחר ובסיקור נאמר די והותר, אבל על רגל אחת, אתם משחקים נער שמבלה לו ביום שיגרתי בטוקיו עם חברו אטסורו (Atsuro) ויוזו (Yuzu). הכל משתבש כשלפתע שדים מגיעים מהשד-יודע-איפה (סטגדיש) ותוקפים את טוקיו, ובמטרה להשאיר אותם שם, הממשלה מייצרת מצור על האזורים אליהם פלשו שדים ללא שום אפשרות לצאת מהם, כך שאתם וחבריכם נלכדתם יחד עם השדים הרצחניים. למרות שנראה שהכל אבוד, אתם מגלים את היכולת לזמן ולשלוט בחלק מהשדים הללו, ובהיותכם בין הבודדים המסוגלים לעשות זאת, אתם יוצאים למסע הישרדות בטוקיו הכאוטית, כשאט-אט תגלו שמונח על כף המאזניים הרבה יותר מרק הישרדותכם בתוך המצור.

מדובר במשחק שהוא רימייק למשחק מתקופת ה-DS, ולמרות שגרפית הוא לא כזה שונה ולכן עלול להיראות קצר מכוער בסטנדרטים של היום, מדובר במשחק שמצטיין מכל בחינה אחרת. דמויות עמוקות שעוברות שינויים, גיימפליי מעולה עם המון עומק, סאונדטראק מעולה והמון יכולת השפעה של השחקן על המתרחש במשחק – למשחק הרבה סופים שונים השונים מהותית אחד מהשני, הכולל בחירות שיעלו בשחקן שאלות מוסר, פילוסופיה ודת ויאפשרו לו להגיע למחוזות שאישית, לא חלמתי שאגיע אליהם בתוך העולם של משחקי ווידאו.

למרות שהמשחק המקורי ידוע כאחד המשחקים היותר קשים לקונסולה שלו, הרימייק יותר מאוזן וכל מי שבאמת ירצה לסיים אותו יצליח. עבור מה שהמשחק נותן לך חזרה ותחושות הסיפוק שתרגישו כשתנצחו בוס קשוח, כל מי שרוצה עלילה מהאיכותיות שראיתי בז׳אנר ה-JRPG, אשלח אותו ללא היסוס למשחק הזה, כנראה גם על פני רבים מאלו שיופיעו ברשימה הזו גם במקומות גבוהים יותר.

10) Xenoblade Chronicles 3D – 2015

xenoblade-chronicles-wallpaper-0001

על זינובלייד כתבתי בעבר, אם כי לא על המשחק הזה, אלא על השני בסדרה. גם מה שכתבתי אינו נמצא כאן, אלא זמין בגיליון 12 של בועת מחשבה, בעמודים 20-21. ולמרות שהמשחק השני יותר לטעמי בהיותו יותר anime-like, אין ספק שהראשון השפיע עליי יותר ממנו. זינובלייד כרוניקלס היה המשחק הראשון שהוא עולם פתוח בכל מובן המילה שגם סיימתי ואפשר להגיד שהוא זה שהכיר לי את הז'אנר, ובצורה טובה למדי. הוא מספיק ידידותי לחדשים לז'אנר, תוך כדי שהוא לא מוותר על רוחב העולם הפתוח שלו וכמובן מכיל עלילה, דמויות ומכניקות גיימפליי בלתי נשכחות.

לספר את העלילה של זינובלייד או אפילו תקציר שלו זה דבר די קשה. חלק גדול מסדרת זינו (אליה משתייכים גם Xenogears ו-Xenosaga, אם כי בהם עוד לא שיחקתי) הוא בניית העולם הרחב של כל משחק, דבר שמתקשר ישירות לעלילה, כך שלא משנה מה אכתוב, את התקציר של המשחק לא אעביר כמו שצריך.
ובכל זאת, על רגל אחת, ביקום בו כל היצורים החיים חיים על גבם של שני ענקים בשם ביוניס (Bionis) ומקוניס (Mechonis) אשר נלחמו פעם זה בזה, כעת היצורים החיים על גבם נמצאים במלחמה.
המשחק עוקב אחר דמויות המגיעות מביוניס, שכרגע נראה שנמצאים בצד המפסיד של המלחמה הזו ובראשם Shulk שההגייה שלו נעה בין שולק לשאלק. נקרא לו שולק לצורך העניין.
שולק גר ב-Colony 9, אחד הישובים האחרונים שנונתרו בביוניס מהמלחמה הקשה שמתנהלת, רק שכבר בתחילת המשחק גם המקום הזה מותקף על ידי מקוניס. במהלך ההתקפה, שולק מגלה שהוא יכול להשתמש בחרב העונה לשם מונאדו (Monado), חרב שכמעט אף אחד אחר לא מצליח להשתמש בה, למרות שהיא היחידה שיכולה לחדור מבעד לשריון של הרובוטים ממקוניס.
כך יוצא שולק יחד עם חברים שהוא פוגש לאורך הדרך למסע נקמה, כשהוא יודע שהמונאדו הוא אולי התקווה האחרונה של אנשי ביוניס לנצח כנגד מקוניס.

כמות הדברים שאפשר להגיד על המשחק היא רבה. החל מפרטים מעניינים כמו העובדה שהוא כמעט ולא קיבל תרגום לאנגלית כשיצא במקור ל-Wii ורק בזכות Operation Rainfall, שהייתה התארגנות ועצומה של הרבה גיימרים מערביים שדרשו להביא כמה כותרים שנותרו דאז רק בגבולות יפן אל המערב, בזכותה הגיע המשחק למערב. מאז הוא קיבל פורט ל-New 3DS (עליו שיחקתי והשנה המצוינת היא השנה ליציאתו) והשנה יצא לו גם רימייק לסוויטץ'. אפשר לדבר גם על הדיבוב הייחודי שיש למשחק, הדיבוב הבריטי אך המצוין שהולם אותו כל כך. אפשר לדבר על הגרפיקה שלו שמזכירה את פיינל פנטזי בסגנון התלת מימדי שהוא אומנם נבדל מהמערבי, אך מרגיש הרבה יותר קרוב אליו מהגרפיקה היפנית הממוצעת שהייתה ב-2D. אבל, השורה התחתונה היא שמדובר בהרפתקה גדולה. לא רק מבחינת כמות השעות שתשקיעו במשחק, אלא גם בעולם שיש לחקור בו, בדמויות ובגודל העלילה שהוא מנסה לספר והוא בהחלט, ללא ספק, אחת מהחוויות הזכורות ביותר עבורי בעשור הנוכחי בעולם הגיימינג.

9) Pokemon Sun & Moon – 2016

facebook-share-image-usa

אולי אתם תוהים למה אם כבר מופיעים פה משחקי פוקימון, למה הם לא סורד ושילד? ובכן, למרות שאני חושב שהמשחקים האלו שינו את הפרנצ'ייז בצורה שונה, התשובה היא אחרת: פשוט כי לא הספקתי לשחק בעותק שלי של שילד ב-2019. אני אומנם משחק בו כעת, אבל אנחנו כבר ב-2020. המשחק שכן שיחקתי לעומת זאת בעשור הזה הוא פוקימון מון.
מצחיק לחשוב שרק כעבור 3 שנים כבר קיבלנו דור חדש לחלוטין ובדרך היו את אולטרה סאן ומון. גם מצחיק שלמרות שמון היה אחד המשחקים שיותר נהניתי מהם בפרנצ'ייז כולו, אולטרה מון היה אחד המאכזבים מבחינתי. (וכן, עדיין נהניתי ממנו לול)
למרות כל זה, סאן ומון היו משחקי פוקימון שהוכיחו לי שלא משנה איזה משחק פוקימון יצא, אני עדיין אהנה ממנו, פשוט כי פוקימון זה פוקימון.

אין יותר מדי מה לתאר בעלילה שלהם, כי היא די גנרית לפוקימון. מה שכן יש לתאר זה במה הם נבדלים משאר המשחקים שקדמו להם. מבחינה גרפית, אני חושב שהייתה פה את הקפיצה הכי גדולה לפוקימון אי פעם. אומנם לא התעמקתי בדיוק במנועים הגרפיים ובמודלים, אבל בעוד בדור 5 עוד השתמשנו בספרייטים, בדור 6 התחילו לעבוד עם מודלים תלת-מימדיים אבל שעדיין הרגישו מאוד דומים לספרייטים, בדור 7, כלומר בסאן ומון, התחלנו סוף סוף לעבוד עם מודלים תלת מימדיים שנראו כמו בני אדם. לא יותר דמות שהיא חצי ראש וחצי שאר הגוף, כעת כל בני האדם היו בגודל נורמאלי. הגרפיקה של המשחק כולו הייתה יפה מתמיד ואפילו הקפיצה בין דור 7 ל-8 החדש לא כזו גדולה לדעתי, אלא יותר בכיוון גרסאת HD של דור 7.
מעבר לזה, ראינו שינויים לפורמולה של המשחק – לא היו לנו מכונים, אפילו לא ליגה בתחילת המשחק. HMים הלכו להם, צורות אלולה לפוקימונים הפיחו חיים חדשים בפוקימונים ישנים וראינו את אחד הפיתוחי דמויות המעניינים בסדרה. פרט ל-N בדור 5, אני חושב שהדמות שעברה הכי הרבה פיתוח במהלך המשחקים הראשיים היא לילי והיא פשוט כבשה אותי. אגב, מאוד יכול להיות שהסיבה שאני כל כך אוהב את הדור הזה היא פשוט… לילי.

כך או כך, כל משחק פוקימון הוא על-זמני ושווה לשחק בו בכל עת בזכות ייחודיות בתחומים שונים והמשחקים הללו הם גם לא יוצאי דופן, אבל עבורי גם הבליטו את זה יותר מכל. מה בדיוק בהם עשה את זה? אני מתקשה להגיד יותר ממה שאמרתי בפסקה מעל, אבל בסופו של דבר, אני חושב שזה גם פשוט כמה שבסופו של דבר נהניתי מהם.

8) Love Live! School Idol Festival – 2013

Love_Live!_School_Idol_Festival_Title_Screen_2

המשחק שללא ספק יגרור הכי הרבה שנאה מצד כל מי שקורא את הרשימה הזו שלי. אבל העובדות מדברות בעד עצמן; את התמונה שאתם רואים ראיתי הרבה זמן וכנראה מדובר במשחק שהוצאתי עליו הכי הרבה כסף, וזה כולל גרסאות סטילבוק שיש ברשותי או חבילת משחקים שמכילה כמה בתוכה.
תופעת האיידוליות שהתחזקה ביפן בשנים האחרונות כבשה גם אותי ובתקופה שבין כיתה י' שלי עד חצי שנה לאחר סיום בית הספר, פשוט הייתי שקוע עמוק במשחק הזה. זה גם כנראה הכי הרבה זמן ששיחקתי רצוף באותו משחק והמשחק היחיד עם אלמנט אונליין תחרותי שמובנה בו כל כך עמוק ששיחקתי בו בעשור הזה. אה, וגם המשחק היחיד לטלפון הנייד ששיחקתי בו ברצינות.
למעשה, כל כך הייתי שקוע במשחק הזה, שהיו תקופות שבהם הייתי ב-5,000 שחקנים ברמה הכי גבוהה במשחק בסרבר באנגלית, מתוך כמה מיליונים. לא הייתי מחמיץ אף איוונט והייתי מעודכן בכל החדשות של הפרנצ'ייז והמשחק בפרט.

התקופה הזו לשמחתי עברה, או כמו שהרבה שחקנים אומרים, חמקתי מה-Idol Hell, בתקווה שזה גם ישאר כך למרות המשחק הבא שעומד לצאת במערב בקרוב בשם Love Live! School Idol Festival All Stars, וגם הצלחתי לא ליפול למשחקים האחרים בסגנון איידוליות של אותה חברה שיצאו גם במערב של Bang Dream או Starlight Revue. המשחק הזה, למרות שהוא כמעט ללא עלילה והוא בעיקר משחק קצב, בזכות אלמנט הגאצ'ה שלו שדרכו אתם אוספים קלפי דמויות שונים ובכך מחזקים את הצוות, היה ממכר למדי. תוסיפו את העובדה שאכן הייתם צריכים להיות טובים ולפתח מיומנויות כדי להצליח את השירים ברמות הקשות ושירים ממכרים כמו שצריך למשחק קצב טוב ובנות חמודות שמדברות הרבה על שמחה ודברים חמודים (מה שהיה מאוד נחמד לפז הדיכאוני של כיתה י') וקיבלתם את הסיבה ללמה הדבר הזה שאב אותי כמו שהוא שאב אותי.

היום עדיין יש לי פינה חמה ללאב לייב ואני עדיין שומע שירים וצופה באנימה כשיוצא משהו חדש, אבל לשמחתי עם המשחק "החינמי" הזה שבסופו של דבר שילמתי עליו הרבה מאוד, אני סיימתי.

כן. זה אכן היה Idol Hell.

וזה היה כיף.

7) Undertale – 2015

title

אנדרטייל הוא מסוג המשחקים שלא משנה כמה יסבירו לכם עליו, עד שלא תשחקו בו לא תבינו על מה ההייפ בעצמכם. העובדה שיש לו קהילה שבחלקה הגדול רעילה ומורכבת מצוציקים שמתייחסים אליו כאילו הוא משחק הוידאו היחיד שקיים לא עוזרת לו. למרות זאת, אני מבטיח לכם, מדובר בחוויה שאף גיימר לא ישכח.

העלילה עוקבת כעיקרון אחרי ילד שנופל אל מתחת לאדמה ומגלה עולם מלא מפלצות. אתם גם מגלים שלמפלצות חסרה בדיוק נשמה אחת של בן אנוש בשביל לפרוץ את המחסום שמונע מהם להגיע לעולם בני האדם ואתם יכולים בדיוק לסדר להם את הפינה.
אבל שום דבר במשחק הזה הוא לא כמו שהוא נראה בהתחלה.

כך למשל, למרות שהוא מוגדר כ-RPG והוא מתנהל בתורות, יש לו את אחת ממערכות הקרב הכי מקוריות שראיתי שידרשו הרבה יכולות ומיומנות מצידכם להתחמק ממתקפות שונות ולהגיב אליהן בהתאם. אחרי שסיימתי אותו פעם אחת גיליתי שלמשחק יש 3 Routeים ראשיים, כאשר באחד מהם אתם צריכים לסיים את המשחק מבלי לפגוע באף אחד.
כן, למעשה יש מכניקות שלמות שמאפשרות לכם לצאת מקרבות מבלי לפגוע ולהתקיף. זו הפעם הראשונה והיחידה שראיתי את זה נעשה ב-RPG, כאילו המערכת הרגילה שלו לא הייתה מספיק ייחודית.

המשחק מכיל בתוכו הומור משובח, סאונדטראק מהקליטים והזכורים לי ביותר בגיימינג אי פעם וגרפיקת רטרו שהולמת אותו ביותר והוא אפילו מכיל השפעות ברורות מתרבות יפן, כך שגם האוטאקואים השרופים מבינינו יהנו ממנו. הוא שובר המון מוסכמות גיימינג והוא אחד המשחקים שפילסו את הדרך לפופולאריות הנבנית של משחקי האינדי בעולם הגיימינג. אילו יכולתי לבחור משחק אחד מכל הרשימה שבו הייתי ממליץ לכל אדם לשחק באשר הוא, זה כנראה היה זה, בגלל היכולת שלו להגיע לקהלים כל כך שונים ולספק את כולם. וכן, זה כולל אתכם.

6) Catherine – 2011

80193

מהיוצרים של פרסונה קיבלנו משחק שהוא אחד המשחקים היותר שונים שנתקלתי בהם בעשור אחרון. הוא יצא במקור ל-PS3 (שם שיחקתי בו) ול-XBOX 360, ומאז קיבל יציאה במחשב תחת השם Catherine Classic ויציאה ל-PS4 (ולויטה ביפן) תחת השם Catherine: Full Body שם מוסיפים עוד דמות שיכולה מאוד לשנות את העלילה בהתאם לבחירות שלכם. אומנם עוד לא שיחקתי בפול באדי, אבל גם המשחק המקורי היה חוויה יוצאת מן הכלל שלא שכחתי גם שנים אחרי ששיחקתי בו.

המשחק עוקב אחר וינסנט (Vincent), גבר בן 32 שנמצא בזוגיות עם קאת'רין (Katherine) כבר מספר שנים. הוא נפגש עם חבריו בבר מדי ערב, שם מתחילה לעלות שמועה על כך שגברים שבוגדים בנשותיהם נמצאים מתים באורך פתע.
לאחר שקאת'רין מתחילה להעביר לוינסנט שברצונה להתקדם לשלב הבא בחיים ולמסד את הקשר, וינסנט מצידו מתחיל להילחץ. אז הוא פוגש אישה נוספת העונה לשם קאת'רין, אם כי באנגלית שמה נכתב שונה (Catherine), אישה צעירה שהיא התגלמות מושאו המיני של וינסנט ואם לא די בכך, היא מתחילה איתו (ובדרכים די בוטות).
באותה העת, וינסנט מתחיל בחלומותיו למצוא את עצמו נאלץ לטפס במעלה מגדל מתפרק. על מנת לעלות במגדל עליו להזיז קוביות שונות ולטפס על גביהן לפני שהמגדל יתפרק, אחרת הוא ימות גם במציאות.

המשחק, מעבר למכניקות המשחק המקוריות שלו, נותן מבט ומעלה תהיות על מערכות יחסיים בעידן המודרני. במהלך המשחק אתם, השחקנים, תשאלו שאלות מוסריות ופילוסופיות על זוגיות ולפי התשובות שלכם וינסנט יפעל אחרת ואף תגיעו לאחד מיני סופים רבים שונים שיש למשחק להציע. השילוב של משחק עם מסר, גיימפליי יחודי וממכר שלא חוויתי הרבה דברים דומים לו מאז וכמובן, פשוט עלילה מעניינת – השילוב של כולם יצר חוויה בלתי נשכחת שכל גיימר שסיים תיכון ומתחיל להתעסק בשיט הזה שנקרא 'החיים' יהנה ממנו.

5) Child of Light – 2014

child-of-light-banner

גילוי נאות – אני לא מת על חברת Ubisoft. גילוי נאות נוסף – בכל זאת, אחד המשחקים האהובים עליי הוא שלהם. המשחק זמין ליטרלי לכל דבר מהעשור האחרון – PS3, PS4, XBOX 360, XBOX ONE, Wii U, Switch, PS Vita ולמחשב, כך שכל אחד יכול לשחק בו. המשחק הוא משחק RPG מבוסס תורות על ציר זמן.

המשחק עוקב אחר אורורה (Aurora) שנראה שמתה בשנתה, אך זו מתעוררת בעולם אחר, בו נאמר לה שאם היא רוצה לחזור הביתה, היא תצטרך להשיב לעולם אליו הגיעה את האור שנלקח ממנו על ידי בנותיה של מלכת הלילה. בדרכה תפגוש אויבים רבים אך גם חברים נוספים.

עם העלילה הפשוטה הזו (שלא מכילה איזה טוויסטים מפתיעים במיוחד), אולי אתם תוהים מדוע המשחק הזה נמצא כה גבוה ברשימה שלי. ובכן, זה בגלל כל שאר האלמנטים בו. החל מהגיימפליי – השימוש הכי טוב שראיתי אי פעם למשחק RPG מבוסס תורות על ציר זמן. הוא לא עושה שום דבר שלא נעשה לפניו, אבל הוא פשוט עושה את זה אולי הכי טוב שראיתי. מהלכים שונים יקחו זמן שונה ויחד עם אפשרות של חלק מהמתקפות להזיז אחורה את תור היריב, המשחק מכיל בו הרבה מקום לטקטיקות ושואב אותך אליו בעודך מקווה שהתור שלך יגיע בשבריר שנייה לפני היריב.
בנוסף לכך, הפרזנטציה של המשחק עוצרת נשימה וגורמת למשחק להרגיש כמו סיפור אגדה המתעורר לחיים. הגרפיקה שלו נראית כאילו הכל נצבע בצבעי מים, יחד עם אנימציה חלקה ויפיפייה. הסאונדטראק שלו מתאים לאווירה האפית שהוא מנסה לשדר והוא כל כך טוב שאני אפילו שומע אותו מדי פעם ב-Spotify שלי וכל הדמויות במשחק מדברות בחרוזים. כלומר, עלילת המשחק כולה עוברת בחרוזים, מה שעוד יותר תורם לאווירה מהאגדות שיש למשחק. אווירה כזו לא ראיתי אף משחק אחר מצליח לשחזר, גם לא משחקים שבאמת מבוססים על אגדות או סיפורים קלאסיים וכמו שני המשחקים הקודמים ברשימה, הוא פשוט חוויית גיימינג יחודית.

4) Atelier Rorona – The Alchemist of Arland Plus – 2013

h2x1_nswitchds_atelierroronathealchemistofarlanddx_image1600w

אומנם המשחק המקורי של רורונה יצא ב-2009, אבל הרימייק שלו והגרסה המוכרת יותר כיום (ובה גם שיחקתי) יצאה דווקא ב-2013 ל-PS3 ולויטה. יותר מאוחר המשחק קיבל רימייק ביפן ל-3DS, והגרסה ל-PS3 ולויטה קיבלה פורט ל-PS4, לסוויטץ' ולמחשב, יחד עם שאר המשחקים בטרילוגיה אליו המשחק שייך ועליהם כתבתי כאן בעבר.

עלילת המשחק עוקבת אחר רורולינה פריקסל (Rorolina Frixell). רורונה עובדת אצל אלכימאית בשם אסטריד (Astrid) בחנות שלה שבבירת ממלכת ארלנד, כחלק מהניסיון שלה להסדיר חוב לאסטריד.
יום אחד מגיעה הודעה מהמלך לחנות של אסטריד, בה נאמר שהחנות תיסגר אלא אם החנות תצליח להוכיח למלך שהיא תורמת לכלכלת העיר, וכדי לעמוד בכך תצטרך החנות לעמוד ביעד או במשימה מסוימת כל 3 חודשים במשך 3 שנים.
אסטריד אינה אדם שיגרתי בלשון המעטה, ופשוט מעבירה את האחריות לרורונה, שנאלצת להתחיל ללמוד אלכימיה ולנסות להציל את החנות של אסטריד, כשהיא זו שמתפעלת אותה הלכה למעשה.

המשחק הוא המשחק הראשון בטרילוגיית Arland אך בהחלט לא הראשון בפרנצ'ייז הענק הזה שתוכלו לקרוא עליו עוד בסיקור. בשביל לא לחזור על עצמי יותר מדי, אסכם בכך שמדובר בפרנצ'ייז שלקח את אחד הנושאים המאוסים ב-RPG שהוא בדרך כלל מערכת צדדית שלאף אחד אין כוח אליה, אלכימיה, והפך אותה למרכז ולדבר כיפי. בנוסף לזה, הוא יצר משחקים מאוזנים שמציעים אתגר רב למי שיחפוץ בהם או עלילה נינוחה למי שירצה בה. יחד עם עלילה פשוטה, ציורים ועיצוב דמויות מתוק ויפיפה ואווירה רגועה למדי שמלווה את כל משחקי אטלייר, מדובר בחוויה מדהימה. למעשה, שיחקתי ברורונה באותה תקופה קשה בכיתה י' שהזכרתי והוא היה משחק שהרגיע לי את הנשמה תוך כדי שהתרגשתי גם מהגרפיקה והמשחקיות החדשנית לזמנו וכמובן, איך אפשר שלא לשמוח עם דמויות מתוקות כמו של אטלייר, שמאז עם משחקים שונים מלווים אותי כבר שנים (וכבר שנים שאני לא מצליח לעמוד בקצב יציאת המשחקים שלהם, אבל זה נושא אחר)

3) Life is Strange – 2015

lifeisstrangereview-04-1065300

כעת אנחנו חוזרים לאזור י"א-י"ב. אני נאבק על ציונים נורמאליים ב-5 יחידות מתמטיקה ואחת הדרכים הייתה לקבל עזרה מחבר שהכרתי בפורום אנימה שמשום מה נהנה ממתמטיקה. בין היתר, הוא גם אהב משחקי וידאו והמליץ לי בלי סוף על המשחק הזה. יום אחד המשחק עלה להנחה ל-PS4 ועלה 21 שקל. אמרתי לעצמי שבשביל 21 שקל שווה לקנות את המשחק וגם ארוויח על מה לדבר עליו עם חבר. מפה לשם, קיבלתי את אחד המשחקים הכי קרובים לליבי מאז (אגב, גם את קאת'רין קניתי בהנחה באותו המחיר, מה שמראה לנו שמחיר הוא לא בהכרח מדד לאיכות המשחק).

המשחק הוא משחק מז'אנר ה-Point & Click ומתת-ז'אנר הסרטים האינטרקטיביים שהחל להיות פופולארי עם משחקי Telltale. כמוהם, גם הוא מחולק למספר פרקים ובמהלכם תקבלו החלטות שישפיעו על המשך ההתרחשויות.
במשחק אתם משחקים את מקס (Max), שתחת מלגה ללימוד צילום חוזרת לעיר ילדותה, ארקדיה ביי (Arcadia Bay) וכמו בכל סיפור טוב, משהו משתבש. מקס נקלעת במקרה לרצח המתרחש בשוגג בבית הספר, כשאז היא מגלה את היכולת שלה להחזיר את הזמן לאחור ומונעת מהרצח להתרחש. בעודה מנסה להכיל את המאורע הסוריאליסטי, מקס פוגשת את חברת הילדות שלה, קלואי (Chloe) והקשר ביניהן מתחדש, אך הפער של השנים שהן היו בנתק ניכר. בעודן מנסות לגשר על השנים האבודות, מקס לאט-לאט מגלה עוד על הכוח שלה ועל סודותיה של קלואי וארקדיה ביי.

מעבר לגרפיקה יפיפייה, המון נקודות שבהן ניכר שניתנה מחשבה לפרטים הקטנים, בין אם זה בחירות קטנות שישפיעו על דברים קטנים בפרקים הבאים (כמו ברמת הלהשקות את העציץ שלכם בחדר או רפרנס לפיינל פנטזי) וכמובן, סאונדטראק בלתי נשכח, המשחק פשוט תפס אותי לא מוכן. לא הגעתי עם ציפיות גדולות אליו וקיבלתי את אחת הדרמות האיכותיות שראיתי. כבר מתחילת המשחק המשחק משרה אווירה מיוחדת, אבל מסוף פרק 2 מצאתי את עצמי דבוק למסך כמו שלא חוויתי במשחקים רבים אחרים, כשסוף כל פרק משאיר אותי יותר בהלם מקודמיו ומותיר אותי לא פעם פשוט בדמעות. אולי זה פשוט אני שאני נורא אוהב דרמה במדיה שאני צורך, אבל המשחק הזה שילב אלמנטים קלים של על-טבעי עם מיסתורין, חיי יומיום ודרמה בצורה יוצאת מן הכלל ויצר את אחד הפרנצ'ייזים האהובים עליי.

2) Danganronpa 2: Goodbye Despair – 2012

game_danganronpa2_1920x600

עוד משחק שסיקרתי בעבר משחק מהפרנצ'ייז שלו וסיקור איכותי תוכלו לקרוא בבלוג של ארצ'ר על המשחק הראשון כמו גם דעה על שאר המשחקים. הפרנצ'ייז של דאנגאנרונפה הוא אחד הפרנצ'ייזים שצללתי יותר עמוק אליהם בעשור הזה: לא רק במשחקים שיחקתי, אלא גם ראיתי את כל האנימה שיצאה לזה, קראתי לייט נובלז ומנגת ספין אוף ובקיצור, צרכתי הרבה מדאנגאנרונפה. למרות שללא ספק הסדרה ככולה מוצלחת, השיא מבחינתי היה במשחק השני.

המשחק השני מתרחש אחרי הראשון (וכן, תשחקו קודם בראשון), אבל התקציר שלנו יהיה spoiler-free לראשון. הוא מתמקד בכיתה מבית הספר Hope Peak Academy, בית ספר שאליו מתקבלים רק אנשים שמאוד מוכשרים בתחום מסוים. בית הספר אמור לעזור להם להתמקצע עוד יותר בתחום הזה ונאמר שמי שיסיים אותו בהצלחה, 'עתידו מובטח'.
הכיתה נמצאת בטיול שנתי על אי בודד, אם כי הם לא בדיוק זוכרים מתי ואיך יצאו לטיול. למרות האי הטרופי היפהפה בו הם נמצאים, מהר מאוד דברים משתבשים, כשמונוקומה (Monokuma), דובון מרושע מכריח אותם להשתתף במשחק מוות. ללא שום יכולת לצאת מהאי או לתקשר עם העולם החיצון. בשביל לצאת מהאי, מונוקומה דורש מהם להרוג את אחד מחבריהם לכיתה. לאחר הרצח, תוכל הכיתה לאסוף ראיות ואז יתקיים משפט, בסופו יצטרכו לבחור מי לדעתם הרוצח לפי הראיות. אם הם יבחרו נכונה, רק הרוצח יוצא להורג והם יוכלו להמשיך לחיות באי. אם הם יטעו, רק הרוצח יצא לחופשי מהאי בעוד השאר יוצאו להורג.

מעבר להיות הפרנצ'ייז ביקורת על הציפיות המוגזמות של היפנים מתלמידיה, מדובר במשחק שלוקח את המשחק הראשון, שהוא עצמו היה עשוי היטב ומשפר בו הכל – את מכניקות המשחק, את הדמויות ואת תעלומות הרצח שתצטרכו לפתור. למעשה, אני חושב שמדובר במשחק שגרם לי לאהוב את ז'אנר הויז'ואל נובלז, שלפני כן קצת התקשתי איתו (אם כי לא המשחק הזה ולא הפרנצ'ייז הזה היו הויז'ואל נובלז הראשונים שלי). המשחק משאיר אתכם על הקצה לאורך כולו: אתם יכולים להתחבר עם דמויות שונות בזמן שבין רצח אחד למשנהו, כשאתם לא יודעים אף פעם מי הבא בתור שימות. התעלומות מעניינות ומכניקות המשחק בזמן המשפטים מגוונות ושואבות. אם לא די בכך, לאורך כל המשחק תקבלו רמזים קטנים לתעלומות האופפות את המשחק: איך הגעתם לאי הזה, מי הוא מונוקומה וכו', כאשר כל הרמזים האלו יתנקזו אל סוף המשחק אל מיינדפאק אחד גדול, שמעטות הפעמים שחוויתי כזה מיינדפאק. למעשה, הייתי אומר שחוויתי את זה במשחקי דאנגאנרונפה ובסוף של האנימה Shinsekai Yori, והעובדה שחוויתי את זה בכל כך מעט מקומות רק אומרת כמה דאנגאנרונפה ייחודית.

1) Persona 4 Golden – 2012

p4g-wallpaper.jpg

הדבר היחיד שאולי מפתיע בבחירה הזו היא שלא מופיע כאן פרסונה 5 במקום. למרות שפרסונה 5 נחשב ליותר מוצלח מקודמיו בכל האספקטים, הוא לא השפיע עליי כמו שפרסונה 4 גולדן הצליח. המשחק הזה היה המשחק שגרם לי להחליט לקנות ויטה (יחד עם דאנגאנרונפה) והיה המשחק JRPG הראשון שסיימתי בעודי מודע לז'אנר שלו, ואולי גם אחד המשחקים היפניים הראשונים שניסיתי ובהחלט בין המשחקים היפניים הראשונים ששיחקתי וסיימתי שאינם פוקימון או מריו. באיזשהו מקום, אפשר לתת לפרסונה 4 גולדן את הקרדיט על ההפיכה שלי לגיימר שאני היום. כך או כך, היריעה קצרה מלהכיל את כל מה שיש לי להגיד על המשחק, לכן כבר עכשיו אשלח את מי מכם שלא שיחק בו לקרוא את הביקורת של רם בבלוג AnimeOK על המשחק.

עלילת המשחק עוקבת אחר יו נארוקאמי (Yu Narukami), שעובר לעיירה הכפרית אינאבה (Inaba) לגור עם דודו ובת דודו. יו הוא תלמיד תיכון ולכן מתחיל ללמוד בתיכון של העיירה, שם הוא פוגש חברים נוספים. במקביל, מתרחשת סדרת רציחות מסתורית בעיירה, המלווה בשמועה שעל פני השטח לא קשורה כלל, לפיה אם תביטו בטלוויזיה כבויה בחצות בלילה גשום, תראו את "ערוץ החצות".
יחד עם חבריו, יו מגלה את היכולת להיכנס אל תוך "עולם הטלוויזיה", שם הוא יכול להשתמש בפרסונות (Persona) שונות שמאפשרות לו להילחם ביצורים החיים שם בשם צללים (Shadows) ועד מהרה מתברר שלעולם הטלוויזיה יש קשר ישיר לסדרת הרציחות המתרחשת ויו וחבריו היחידים שיוכלו לפתור אותה.

למרות העלילה שעל פני השטח קצת כבדה – יש רוצח המסתובב חופשי בעיירה, אחרי הכל, מדובר במשחק שמצליח לא רק להעביר עלילה פנטסטית, אלא להכיל בתוכו כל רגש אפשרי. יהיו רגעים של קומדיה, יהיו רגעים של שלווה שתחיו את חיי היומיום של נער בתיכון ויהיו רגעים שישאירו אתכם במתח לגלות מה עומד להתרחש, זאת מבלי שהם יפגעו אחד בשני או יבואו אחד על חשבון השני.
מעבר ללהכיל המון רפרנסים לפסיכולוגיה אנליטית, מיתולוגיות שונות ומגיה, המשחק מכיל בתוכו את האלמנטים של JRPG בתורות ומכניקות של חיי יומיום של יו אותם תנהלו, הכוללים יצירת קשרים עם דמויות שונות (כשכולן ככולן עוברות קשיים ופיתוח דמות שכל אדם יוכל להזדהות איתן), עבודה אחר הצהריים ועוד, כשהמכניקות של שני האלמנטיים האלו – של הקרבות בעולם הטלוויזיה ושל חיי היומיום לא רק עשויות היטב אלא גם משתלבות אחת עם השנייה בצורה יוצאת מן הכלל. השילוב של ניהול חיי יומיום עם העלילה הסוחפת של פרסונה יוצר חוויה בלתי נשכחת שמשחקים רבים ניסו לחקות מאז. ולא סתם חברות משחקים שונות ניסו לחקות את פרסונה – מדובר הרי באחת מחוויות הגיימינג הכי יחודיות שיש, כאשר פרסונה 5 אפילו פרץ מחסומים שונים והפך לפופולארי גם בקרב קהל מערבי, למרות כמה שהוא בולט ב"יפניות" שלו.

ו… זה הכל להפעם. לקח לי לא מעט זמן לכתוב את כל זה, אפילו אם השתדלתי להיות תמציתי יחסית ולא להגיע לרמה של סיקור שלם של כל משחק. האם עוד רשימות כאלו יעניינו אתכם? רוצים לסקול אותי על חלק מהבחירות? (וכנראה על לאב לייב בראשם)
וכמובן, מוזמנים לספר לי מה היו משחקי העשור שלכם.
נתראה בפעם הבאה~

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s